shiragin
A tough one to rate, isn't it? Of course when compared to the first book, this sequel is not as earth-shattering (haha see what I did there), but it's still fantastic. 4.5 leaning towards 5. I'm still fiercely attached to Essun, but it was Nassun's story I found the most poignant, with all those daddy issues :/ I need book 3, like, right now. I want more!
3.5 stars. A super quick, super enjoyable read, where all characters are repugnant and pages just fly by.
איך התאכזבתי מהספר הזה, והוא היה כל כך מבטיח: סטינג לא ימי-ביניימי, עיר מתפוררת ומלאת סודות ומסתורין שהיא כמו דמות בעצמה, יחסים מורכבים בין הדמויות, ומיליון ביקורות מהללות בגודרידס. מה כבר יכול להשתבש? כשסיימתי אותו הרגשתי personally wronged, לא כי זה היה ספר נורא, אלא כי הוא יכול היה להיות כל כך הרבה יותר טוב.
הרעיון שלו ממש מעניין, והעולם עשיר בפוטנציאל לאימה ולתחושת פלא – נגיד יבשת, אולי אירופה, סגנון מזרח אירופה יותר, ויש לה אלים. רק האלים הם אמיתיים והולכים בין הבריות ובאופן כללי עושים את כל מה שהם רוצים. אז אנשי היבשת חיים להם חיים קסומים, מלאים בחפצים מכושפים ובנסים גדולים וקטנים, ומשעבדים למרותם את כל שאר תושבי העולם. עד שאחת הקולוניות, סאייפור, שנשמעת כמו מנה הודית שממש בא לי לאכול, מתמרדת ואיכשהו מצליחה לשחוט את האלים אחד אחד. פאסט פורוורד כמה עשרות שנים קדימה, והיבשת היא מקום אומלל, אפל, עני ומלא מחלות, והעיר בוליקוב, שהיתה הפנינה הזורחת של היבשת, באופן מילולי נשברה ונקרעה לגזרים יחד המציאות הפלאית של האלים. הכובשים החדשים אוסרים על המקומיים אפילו לדעת על ההיסטוריה שלהם, בחשש שאולי האלים יחזרו, ולכן אולי אין זה מפתיע כשהיסטוריון סאייפורי נרצח באכזריות במשרד של באוניברסיטת בוליקוב.
נשמע נהדר, נכון? לא רק שזה עולם מרתק שמלא באפשרויות, אלא שהעלילה מתחילה בתעלומת רצח, שזה אחד הז'אנרים האהובים עליי ואני תמיד חייבת לדעת מי הרוצח והאם הניחוש שלי נכון, לעזאזל!* אבל פה בערך מסתיים מה שאהבתי בספר.
קודם כל, הדמויות. מהרגע הראשון לא התחברתי לשארה, הדמות הראשית, למרות הדמיון בשמות שלנו. ביליתי איתה כמעט ספר שלם ועדיין לא הבנתי בדיוק מי היא. האם שארה קרה וקלינית ושכלתנית? האם היא רגשנית, אידיאליסטית והמצפן המוסרי של כולם? האם היא תמימה, או אובססיבית בקשר לאלים הישנים? האם היא עייפה מהחיים ומהשירות הארוך וחסר התגמול למדינתה, ורק רוצה לחזור הביתה ולשתות תה? מי יודע. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד עליה בוודאות זה שהיא יודעת להכין קארי חבל על הזמן.אבל דמות ראשית שמתאהבים בה זה לא מאסט אם יש דמויות אחרות ניתן להיקשר אליהן. העניינים השתפרו כששארה פגשה את ווהנס, אקס הנעורים שלה, שאולי הוא הומו ואולי לא, אבל הוא בטוח נוהג לצלוע באחוזה המפוארת שלו עם מעיל קטיפה לבן ולהתלונן על משפחתו האריסטוקרטית האיומה. זה מיד פרט על כל מיתרי לבי, והייתי בטוחה שעכשיו אני הולכת להצטרף לצוות קווירי עם יחסים משונים ומורכבים ולפתור תעלומות רצח! כי היה איזה פרופסור שמת, זוכרים. בלי הרבה ספוילרים, זה לא מה שקורה והיחס שוו מקבל הוא המקרה הכי גרוע של bury your gays שראיתי מזה זמן רב. הכתיבה. היא טכנית בסדר, אז לקח לי זמן להבין למה היא מפריעה לי. היא פשוט מרוחקת. נמסר לנו מידע על מה שהדמויות עושות, אבל אנחנו לא מורשים להיכנס אל תוך הראש שלהן, להרגיש יחד איתן בו-זמנית. ישנם תיאורים של המקום, אבל בשום שלב לא נבנה לי דימוי חזק וקוהרנטי של איך שהעיר נראה ומהי התחושה שמתעוררת כשפוסעים ברחובותיה, שזה ממש פשע בספר שבו העיר משחקת תפקיד כל כך חשוב. והכי גרוע – הכתיבה בזמן הווה. אני יודעת שהרבה קוראים שונאים זמן הווה, אבל בחיי שאני לא אחת מהם. אני אוהבת זמן הווה! זה מהיר ומיידי וקריא ומעביר תחושת דחיפות וקשר אוטומטי לדמויות. אני נהנית מזה! גם אני כותבת בזמן הווה! אבל פה זה פשוט לא עבד. הספר הזה צריך היה להיכתב בזמן עבר. נתקעתי על כל משפט שני כי המשפטים פשוט לא החליקו טוב במורד המוח, ואז גיליתי שאני מתרגמת אוטומטית בראש את הכל לזמן עבר. בקשר לעלילה. הספר מנסה להיות כל כך הרבה דברים שונים, שבערך במחצית שלו שכחתי בכלל שהייתה תעלומת רצח ו”הא כן, מה בעצם עם הפרופסור הזה”. זה מתח? אולי ספר ריגול? מחווה ללאבקראפט? ואולי סצנה ענקית ועמוסת ברקים ופיצוצים שכמו נלקחה מסדרת אנימה? בסופו של דבר פשוט לא היה לי אכפת. התעלומה בספר כן נקשרת היטב, הכל הגיוני ולרוב השאלות החשובות יש פתרון הולם, אבל התגליות והטוויסטים לא מתרחשים תוך כדי עלילה, וגם כשכן, אין לזה אימפקט. בשלב מסוים שארה מגיעה למקום שהיה אמור לגרום לה להעלות חום מרוב התרגשות, ולהציף את הקוראים בתחושת פלא אדירה, ושום דבר מזה לא עובר הלאה מהדפים. זה פשוט “כן, טוב, מה השלב הבא?”. הגילוי הכי עצום של הספר נאמר לשארה תוך כדי שיחה בסוף הספר. אני רק יכולה לדמיין איזה אפקט היה לזה אם דמויות (ואולי אפילו כאלו שאכפת לי מהן) היו חופרות ומגלות את הסודות האלו תוך כדי העלילה, ומראות תגובה רגשית ומאבק פנימי כתוצאה מהדברים האלו. פה? פשוט כלום. הכל שטוח, כמו אפיון הדמויות, כמו העלילה, כמו הכתיבה.אז ציפיתי להיסחף לעולם מלא אופל וקסם, ובסופו של דבר סיימתי את הקריאה רק עם מועקה בלב וקרייבינג אדיר לפניר טיקה.__ כפי שיסתבר, אני אצטרך לחכות ל'גדעון התשיעי' כדי לספק את התשוקה הזאת. וכן, הניחוש שלי היה נכון, לעזאזל!
** אבל עם הרבה בשר, אז גם זה לא פרט מועיל עבורי.
*** למישהו יש כיוון?
Having read other Philip K. Dick novels, I didn't really expect this book to have a point or a clear conclusion, but I never expected to find it so.. upsetting. The vision presented in the novel is frightening, interesting at times, and at other times boring enough to make me skim through the pages. And then the entire thing just sort of fizzles out and ends with a whimper. 2.5, I guess? It was okay.
I love this series, but I was quite disappointed in this instalment. So much unfulfilled promise, and not to mention the worst female character ever written :(
איזה יופי של ספר! הבת שלי התחילה לקרוא את הסדרה ואני הצטרפתי בעקבותיה. זכיתי לטעימה מהדרך שבה היא קוראת ספרים, הדרך שבה אני הייתי קוראת כשהייתי בגילה - במשך שעות מתחת לשמיכה, עם לחיים לוהטות ועיניים בורקות. כל כך נכנסתי לתוך הספר, כעסתי על דמויות ושמחתי איתן. כמעט יכולתי להרגיש את הערפל סביבי. פשוט תענוג